28/03/2019
תתעוררו לפני שיהיה מאוחר מידיי..
אני מתבייש / יהודה אטלס
אני מתבייש לחיות במדינה, שראש הממשלה שלה עומד לפני שימוע — אולי גם משפט — על כל כך הרבה האשמות חמורות.
אני מתבייש לחיות במדינה, שתעמולת הבחירות בה יורדת לגובה זבל, כמו הסודות שהאיראנים יודעים מהנייד של בני גנץ, וגנץ "לא כשיר". איזה קשקוש. בנימין נתניהו, להזכירך: זה היה הרמטכ"ל שלך. אני מתבייש לחיות במדינה, שתעמולה כמו התחפושת והחיקוי האינפנטילי לאמנון אברמוביץ', פצוע מלחמה וצל"ש רמטכ"ל, עושה בה רושם ומשכנעת מישהו, ולכן עלולה לקבוע את תוצאת הבחירות.
אני מתבייש לחיות במדינה "מערבית", ש–1.8 מיליון בני אדם בה חיים מתחת לקו העוני, כמחציתם ילדים. אפשר להתווכח על גובה הקו או לדבר על מתחזים, אך ברור שמספר לא ייאמן של אנשים חיים פה בדלות מנַוולת.
אני מתבייש לחיות במדינה, שיש בה 200 אלף נשים מוכות, 13 אלף מקרי אלימות נגד נשים בשנה וכה הרבה מקרים של רצח נשים.
אני מתבייש לחיות במדינה, שיש בה 400 אלף ילדים בסיכון: החיים בהזנחה וחשופים לאלימות, לעוני ולגילוי עריות.
אני מתבייש לחיות במדינה, שסוגרים בה הוסטלים ומקלטים לנערים ולנערות במצוקה ומשליכים את שוכניהם בחזרה לרחוב.
אני מתבייש בכך שמדינת ישראל רוצה לזרוק, לא חשוב לאן, 34 אלף מבקשי מקלט, שנמלטו מסכנות נוראות ועברו גיהנום כשבויים בסיני ועובדים בעבודות שאנחנו, המפונקים, לא מוכנים לעבוד בהן. אני מתבייש כשמישהו קורא להם "סרטן".
אני מתבייש בשל 9,000 בני הפלשמורה באתיופיה, שמונעים בעדם מלהתאחד עם קרוביהם בישראל, שאמרו להם ש"עוד מעט עולים" וחלקם ממתינים כבר כ–20 שנה.
אני מתבייש לראות דיון בכנסת ובטלוויזיה, שכולם בו צורחים על כולם, משסעים אלה את דברי אלה, ואיש אינו מקשיב למה שהזולת אומר.
אני מתבייש כשאני קורא על עיתון בארץ שפיטר קריקטוריסט שצייר את הקריקטורה הפוליטית הכי מוצלחת שהופיעה כאן.
אני מתבייש להיכנס לכיתה בבית ספר, לשאול "מי שונא לקרוא ספרים?" ולראות חצי מהנוכחים מרימים יד.
אני מתבייש בשל כל עץ זית בחלקה של פלסטינים, שנכרת על ידי מתנחלים ונוער הגבעות, בשל כל מעיין שנגזל ובאר שהורעלה בפגרי כבשים.
אני מתבייש בשל כל מתנחל, בן עמי, היושב או מתיישב על אדמה פרטית השייכת לערבים; אילו עשו זאת ליהודים באיזה מקום בעולם, הייתם זועקים: אנטישמיות! אפליה! גזל!
אני מתבייש בכל טוקבק, מאמר, דבר שטנה נגד גדעון לוי, "שוברים שתיקה", "בצלם", "שלום עכשיו" וארגונים דומים. במדינה הזאת הם דומים בעיני לקול המצפון של כל אדם נאור, הבודק את עצמו ואת מעשיו כדי לדעת אם עשה את הישר בעיני אלוהים ואדם. אילו חי והתריס ירמיהו היום, גם אתם הייתם משליכים אותו "אל המהפכת ואל הצינוק".
אני מתבייש בכל מי שקורא "בוגדים" לאנשי השמאל. האם אתם פטריוטים יותר מאתנו?
אני מתבייש בכל ממשלות ישראל, שפעלו כל העת לטפח את ההתיישבות בשטחים ולפזר אותה באופן כזה, שלא יהיה סיכוי להסדר טריטוריאלי עם הפלסטינים. ממשלות, שבעצם לא רצו ואינן רוצות שלום, ועדיף להן המצב של מלחמה מתמדת.
אני מתבייש לחיות במדינה, המכניסה לכנסת גזענים מבית מדרשו של מאיר כהנא, ואתבייש לחיות במדינה שבצלאל סמוטריץ' יהיה בה שר החינוך ומשה פייגלין שר הבריאות.
אני מתבייש לחיות במדינה, שראשיה ופרנסיה ישבו בכלא; ראש ממשלתה — על שוחד, שר אוצר — על מעילה וגניבה, שר הפנים הנוכחי — על שוחד, רב ראשי — על שוחד, מרמה והפרת אמונים, ונשיא — על אונס, מעשים מגונים והטרדה מינית. אם בארזים נפלה שלהבת.
אני מתבייש לחיות במדינה, שיש בה אנשים שמקבלים שכר של 50 אלף שקל, 80 אלף, 200 אלף לחודש ויותר, בשעה שיש כאן אנשים החיים ב–5,000 לחודש ואף פחות מכך.
אני מתבייש לחיות במדינה, שמבין 180 אלף ניצולי השואה החיים בה נמצאים רבים בעוני מרוד ואינם יכולים לרכוש תנור, די אוכל ותרופות ולשלם לאחזקת דירה.
אני מתבייש לחיות במדינה, שפער התיווך בה הוא מהגבוהים בעולם, שעובד האדמה מרוויח בה מעט והמשווק הרבה, שמעטים בה הם בעלי המקצוע ונותני השירות הראויים לתואר "יצאת צדיק".
אני מתבייש לחיות במדינה, שבמקום מדיניות נוקטת שב־ואל־תעשה, שבמקום מוסר יש בה תככים ומזימות, שבמקום אחווה ורֵעות יש בה שנאת האחר והשונה.
ולמרות כל אלה אני אוהב לחיות במדינה הזאת, שנמצאים בה החברים הטובים שלי, שמדוברת בה השפה שלי, שאני אוהב את כלניותיה ונרקיסיה, את גשמיה וחמסיניה, את ילדיה ואת קשישיה, אפילו את כל אלה שרוצים לשלוח אותי ואת חברי במשאיות לעזה, שיקפצו עלי אחרי רשימה זו ויאחלו לי מכות, הגליה, או התפגרות לאלתר.
**
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.7063326
