18/04/2023
״מה, באמת היו הומואים בתקופת השואה?״.
בישראל, לא ממש מכירים את הטלאי הורוד.
רגע, מה? טלאי ורוד? מי בכלל שמע על טלאי שאינו צהוב. אבל כן, היה כזה, ורוד.
בגרמניה שלפני עליית הנאצים לשלטון הייתה קהילה להטבית תוססת וחיה, יש שיגידו פתוחה יותר מזו של היום, אבל כשהנאצים עלו, הם סימנו אותם - פגומים, עקומים, הורסים את התא המשפחתי, סוטים.
הכינו אז את מה שכונה ״הרשימה הורודה״. רדפו אותם בזה אחר זה. חיסלו אותם בזקסנהאוזן, חלק בדכאו. סימנו הומוסקסואלים בטלאי ורוד, והם נכלאו במחנות ריכוז, עונו, סורסו ונרצחו. עשרות אלפים ויותר. אבל לא מלמדים על זה ממש. אולי בבתי ספר מעטים, אבל כמעט ולא.
כי תארו לכם שהיו מלמדים על הטלאי הורוד.
הו אז ,אם היו מלמדים על הטלאי הורוד, לא הייתה לאנשים סיבה לשנוא להט״בים, אולי המילה הומו לא הייתה הקללה הנפוצה ביותר במסדרונות בית הספר, פוליטיקאים היו מתביישים לכנות להטבים כסוטים ותנועות כמו ארגון נועם שמגנות להטבים ומכנות אותנו כמחריבי ערכי החברה מהר מאד ייחשבו לפחות יהודיות ויותר…נו, אתם לא צריכים אותי.
אנשים כמו בן גביר וסמוטריץ, שהיו מגיעים אל מצעדי הגאווה עם חמורים ומשווים אותנו הלהטבים לבהמות, היו התועבה בחברה.
הרי תמיד מבקשים מאיתנו לזכור ולנצור בלב את אימת השואה, אבל מעט מאד שמים דגש על העובדה שהנאצים רצחו ורדפו את כל מי שהיה שונה מהם, לא רק יהודים. העובדה הזו היא הבסיס להכל, כיוון שהיא אמורה להנחות את המצפן המוסרי שלנו כיהודים, שלא עוד להיות נרדפים ולא עוד לרדוף אחר מי ששונה.
גם בישראל מתקשים מאד להכיר בזיכרון הירצחם של ההומואים. אני בטוח שאינכם יודעים את מה שאירע במאי 1994. ל"יד ושם" הגיעה קבוצה של פעילים הומואים ולסביות כדי לקיים טקס זיכרון.
במהלך הטקס, כמה פעילים של הימין הדתי ("כך") פרצו לאולם והחלו להשתטח על רצפת אוהל יזכור. הגיעו המתנגדים וקראו לטלאי הוורוד בצורה של טומאה ב"יד ושם", כאילו היה הוורוד ראוי למוות והטלאי הצהוב להיכל הקדושים. קראו להם סוטים, מפיצי מחלות. כן, באוהל יזכור.
הסיפור הגיע לדיון בכנסת שם נשא דברים בניזרי (ש"ס) ובנאומו הזכיר פעם אחר פעם כי "זו סטייה ולא דרכו של עולם", וההחלטה שנתקבלה פסלה את האפשרות לקיים טקס זיכרון שבחלקו מתייחס לנספים על רקע נטייתם המינית. אירוני להחריד.
משם ועד היום, לא הרבה השתנה. דווקא במדינה שאליה נמלטו ניצולי שואה רבים, מתקשים להכיל את רדיפת בני מיעוטים אחרים ובתוכם הקהילה הגאה. בינינו יש עדיין כאלה שמדברים על הומוסקסואליות כעל סטייה של ממש ואף מציעים לרפא אותה.
ורק זיכרון אחד הולך איתי עד היום, נצור ושמור בליבי - אמא שלי, שטיפלה במסירות 3 שנים בניצול השואה, רקדן הסטפס אביגדור רוזנצוויג - הייתי אז בן 14, אולי השנה הקשה בחיי בבית ספר, בחיים, ובכלל; איך שהייתי מרותק לסיפורים שלו בימים שלא התחשק לי ללכת לבית הספר.
״כולם ראויים לחיים ואת כולם יש לקבל״ היה תמיד זורק לעברי כאילו ראה את מה שיש לי בלב. אלה היו ימים גשומים, אלה היו השיעורים הטובים ביותר שיכולתי לקבל. אביגדור שרד בזכות אומץ הלב שלו, הכישרון שלו כרקדן סטפס ואני זוכר לו הרבה על האומץ והאנושיות שהרביץ בי.
כמו בכל יום זיכרון, אני מקדיש את המילים לאביגדור ולאשתו נחמה ז״ל, ולזכר הנספים, כן, גם אלה עם הטלאי הורוד.
Netanel Azulay
