05/10/2026
״נכון יש טיפולים שאחריהם צריך ארטיק?״
״תקשיבי, אני מה זה רוצה לבקש ממך טובה. נועה כבר בפיג׳מה, כואב לה כל כך... אני רואה איזה לילה הולך להיות לנו. אנחנו לא הולכים לישון והיא תסבול. את חייבת לעזור לי, אני ממש מבקש.״
בערך בשמונה וחצי בערב אבא של נועה התקשר אליי מהמרכז. אני עוד הייתי במרפאה, בסוף יום עבודה.
שאלתי אותו איזו שן זאת ואם יש צילום.
״לא, את זוכרת אותה? השן שכבר דיברנו איתך עליה?״
״זאת אותה השן?? עוד לא טיפלתם בה?״
״לא. ניסינו בכמה מקומות, זה לא הלך.״
כבר עלתה האפשרות של טיפול בהרדמה כללית. באחד הניסיונות אצל רופאה אחרת אמרו לנועה שלא יכאב. ומאוד כאב.
אני מכירה את הלילות האלה. ילד שסובל, כל הבית סביבו, אף אחד לא באמת ישן, ולמחרת כבר אף אחד לא מתפקד. וכשהוא דיבר, כבר ראיתי את הלילה הזה מול העיניים.
״טוב. תבואו.״
בסביבות עשר וחצי הם הגיעו לבאר שבע.
נועה (שם בדוי), אחותו של אורי, שגם עליו כתבתי כאן בשם בדוי, נכנסה בפיג׳מה, עם השמיכה הקטנה שלה.
את נועה הכרתי קצת קודם, היא חברה של הנכדה שלי.
״נו, איך הייתה הנסיעה לבאר שבע? איזה שווה לך. האחים שלך נשארו בבית ורק את קיבלת טיול באמצע הלילה עם אבא ואמא.״
היא צחקה. המשכנו לדבר, והיא באה אחריי עם השמיכה שלה, מתעניינת ושואלת, ואני מובילה אותה ככה, בתוך השיחה, עד לכיסא.
גם כשהיא כבר שכבה עליו המשכנו באותה אווירה. דיברנו, צחקנו, והיא פשוט זרמה איתי. גם ההורים עמדו שם מחויכים, קצת מופתעים בעצמם מאיך שהמפגש הזה מתקדם.
השן הייתה שישית עליונה, שן קבועה, עם עששת עמוקה והרבה הרס של חומר שן.
״תראה״, אמרתי לאבא שלה, ״זה נראה מאוד עמוק, יותר לכיוון של טיפול שורש. אבל בוא ננסה. אני מתחילה כאילו זאת סתימה ונראה לאן נגיע.״
המשכנו לדבר ולצחוק, ותוך כדי הייתי קשובה לכל תגובה קטנה שלה. ראיתי שמבחינת נועה אפשר להתחיל.
ואז אמא שלה התקרבה, התכופפה אליה וחיבקה אותה. היא רצתה לחזק ולנחם אותה.
רק שנועה בכלל לא הייתה במקום הזה.
הסתכלתי על אבא שלה. גם הוא ראה את זה.
״בואי, תחכי לנו רגע בקבלה״, הוא אמר לאמא.
והתחלנו.
כשהגענו להרדמה ראיתי את החשש חוזר.
״אני אומרת לך שזה לא יכאב.״
היא הסכימה.
עשיתי את ההרדמה והיא הסתכלה עליי בהפתעה.
זה לא כאב.
״את רואה? כשאני אומרת לך שלא יכאב, אז לא כואב.״
אבא שלה נשאר עוד קצת, ראה שאנחנו מתקדמות ושנועה משתפת פעולה, ויצא גם הוא לקבלה.
ונועה ניצלה את ההזדמנות הראשונה שנשארנו לבד כדי לברר איתי עניין רפואי חשוב.
״נכון יש טיפולים שאחריהם צריך ארטיק?״
היא שאלה את זה בכזאת חשיבות, שגם אני עניתי לה באותה חשיבות.
״נכון.״
״אז... הטיפול הזה...״
״את רוצה לדעת אם זה גם טיפול שצריך אחריו ארטיק?״
״כן!״
היא הסתכלה עליי מופתעת ומוקסמת. כאילו: איך ידעת?
״אז... את תוכלי...״
״את רוצה שאני אגיד לאבא ואמא?״
״כן.״
״בסדר גמור. כשנסיים אני אגיד להם.״
וזהו. מבחינתה העניין סודר.
המשכנו, ותוך כדי התברר שאין אפשרות לשמור על העצב. כשאבא שלה חזר לראות איך אנחנו מתקדמות, עדכנתי אותו שהשן אכן זקוקה לטיפול שורש.
ככל שהתקדמנו, ראיתי את ההפתעה של נועה. מין מבט של:
רגע... אני באמת יכולה?
זה שימח אותה, ואפילו קצת החמיא לה. היא נעשתה סקרנית ומרוגשת, וכבר היה לה מעניין מה נעשה עכשיו.
אחרי זמן מה היא התחילה לזוז קצת בכיסא.
״מה קורה, נועה?״ שאלתי ברוך.
״אני עוד פעם מתחילה לפחד.״
״טוב, בואי נעשה משהו אחר.״
הנחתי את המכשירים והתיישבתי לידה.
״עכשיו תכווצי את כף רגל ימין. הכי חזק שאת יכולה.״
היא הסתכלה עליי קצת במבוכה, ואז על אבא שלה. גם הוא הסתכל עליי לרגע, ואני עשיתי כאילו לא שמתי לב.
״כן, תעשי את זה, תעשי את זה״, הוא אמר לה.
״חזק... יותר חזק... זה הכי חזק שלך?״
שמתי לב שהיא מכווצת גם את רגל שמאל.
״לא, לא את רגל שמאל. רק את ימין.״
ואז היא כבר התחילה לשאול אותי איך בדיוק לעשות.
עברנו לרגל השנייה, אחר כך ליד, ושם כבר יכולתי גם להראות לה.
באיזשהו שלב היא שאלה אותי משהו על הטיפול. עניתי לה, וחזרנו בטבעיות למקום שבו עצרנו.
לקראת הסוף נועה אמרה שקצת כואב לה. לפעמים בשיניים העליונות צריך להשלים את ההרדמה גם מהצד של החך.
״זה עלול קצת לכאוב, אבל אני אעשה לך את זה מאוד מאוד בעדינות.״
בתחילת הערב היה לה קשה להאמין לי כשאמרתי שלא יכאב. עכשיו אמרתי לה מראש שאולי כן יכאב קצת, והיא הייתה מוכנה לנסות.
עשיתי את ההרדמה. היא התכווצה קצת.
״את רואה? כשאני אומרת שלא יכאב, לא כואב. ואם משהו עלול קצת לכאוב, אני אומרת לך מראש. אני לא אומרת לך סתם.״
כשכבר נשאר ממש מעט, שוב היה לה קצת קשה.
״בואי, תנשמי עמוק ותנפחי את הבטן כמו בלון.״
״אני לא יודעת.״
״בואי, נעשה ביחד.״
ניפחתי את הבטן ממש גדול כדי להראות לה. היא הסתכלה עליי, אני הסתכלתי עליה, ושתינו התחלנו לצחוק.
ואז גם היא ניפחה.
המשכנו עוד קצת וסיימנו בנקודה שבה רציתי לעצור לאותו ערב.
הם הגיעו אליי כי אבא שלה כבר ראה מול העיניים לילה של כאב בלי שינה. עכשיו הם יכלו לחזור הביתה ולישון.
כשיצאתי לקבלה, נועה כבר ישבה ליד אמא שלה. היא הסתכלה עליי, הורידה את הראש, ואחרי רגע שוב הציצה לכיווני.
היא לא הזכירה לי כלום.
פניתי לאמא שלה בטון רציני לגמרי.
״את יודעת, יש טיפולים שאחריהם צריך ארטיק. הטיפול שעשינו היום הוא טיפול שצריך אחריו ארטיק.״
חיכיתי לרגע שנועה לא מסתכלת עליי וקרצתי לאמא שלה.
אמא שלה חייכה.
״בסדר, אנחנו נדאג לזה עכשיו בדרך.״
הם קמו ללכת. וכשהם כבר היו לקראת היציאה, נועה הסתובבה והסתכלה עליי.
היה במבט שלה משהו כל כך מרוצה.
עניין אתכם? סמנו לייק, ואם תרצו לפגוש כאן עוד רגעים מהמרפאה, מוזמנים לעקוב. ✨
